שחר, נשמה,

כבר כמה ימים מנסה להושיב את עצמי ולכתוב, עליך? אליך? מה עושים? איך מדברים עליך בלשון עבר בכלל? כל כך הרבה זיכרונות עולים ומציפים, והלב והראש פשוט מסרבים להאמין שכל אלו הם נחלת העבר.

ניסיתי לחשוב על מילה אחת שתתאר אותך, לתמצת את האדם שאתה (שהיית… אלוהים אדירים..), אבל היה לי קשה לבחור אחת בלבד, אז הנה כמה –

שטותניק

כמה שטויות עשינו בחיים האלה!! כמעט כל דבר היה הופך לשעשוע ולצחוקים, כל דבר היה מצחיק אותך, תמיד היית מוצא את הצחוק והטוב בכל דבר…

למשל כשמשום מה החלטנו שהקורקינט שלך כשיר להסיע עליו שלושה אנשים יחד (ושאנחנו היינו כשירים באותו הרגע לתפעל אותו), מה שקרה, אגב, יותר מפעם אחת באיזשהו היגיון בריא.

או כשהיינו חוזרים באוטו יחד מהעבודה וצופרים לכללל אורך רחוב הירקון לכל מי שהיה ברחוב ומנופפים להם שלום כאילו הם האחים האבודים שלנו (שוב, אותו הגיון בריא מהסעיף הקודם).

חברים

תמיד אספת סביבך אנשים, ואנשים טובים. קצת מפה וקצת משם ובסוף נהייתה חבורה ענקית של אנשים שכל כך אוהבים אותך ונהנים לבלות איתך. בכל בר שהיינו יושבים (והיו הרבה כאלה), זה לא היה סתם לשבת בבר – ישר היית הופך לחבר של המלצריות, של הברמנים, של הבעלים… הכל בחיוך ובאהבה ובאנרגיות הטובות שלך שהיו מדבקות כל כך.

תמיד רצית ואהבת לפגוש אנשים חדשים, תמיד חברותי כל כך ושובה לב… גם אם פגשת מישהו בפעם הראשונה, תמיד מצאת את הדרך ללבו, תמיד מצאת את הצחוק המשותף, תמיד ידעת להרים את האווירה. גם אנשים שפגשו אותך פעם או פעמיים זוכרים אותך לטובה כל כך, כ"שחר שהרים את הערב", או "שחר שעשה צחוקים בקריוקי" או "שחר שהריץ דאחקות עם המלצר". כזה אתה, אחד שזוכרים.

משפחה

ילד של בית, שאוהב את אמא כל כך. כמה היית מדבר עליה, ומתגאה בבישולים שלה. כל הזמן מביא מטעמים שלה שנטעם ונתענג, ואפילו על כך נוצרה קבוצת הוואטסאפ המיתלוגית "דושפרה". אמא שלך סיפרה בשבעה שכשרצית לעבור לגור בתל-אביב עשית את זה לאט לאט, כל פעם עוד צעד ועוד צעד, הכל כדי להקל עליה, הכל כדי שהיא לא תרגיש בחסרונך יותר מדי. כמה כואב, כמה בלתי נתפס, שהכאב שכל כך ניסית למנוע ממנה יישאר  עכשיו בלבה לעד.

כמה היית מדבר באהבה על אבא שלך. ועל מעיין, האחות הקטנה שגידלת וחינכת, על המוזיקה המשותפת, ועל הפעם שהיית בשלילה והיא הרסה לך את האוטו. ועל שמעון, בהערצה של אח גדול, שלא נדבר על האחייניות המהממות שעד עכשיו יש לי סרטונים שלהן בטלפון.

ספורט

פחחחחחח ממש. הלאה.

מסירות

מסירות עצומה לכל דבר שאתה עושה בחיים, אם זה בעבודה – כשנתת את כל כולך, הגדלת ראש, השקעת ורצית כל הזמן להתקדם. אם זה מסירות לחברים – תמיד היית חבר טוב, שיעשה הכל בשבילך, ויעשה מהלב. אם זה מסירות לזוגיות עם יעל – כשכל הזמן דיברת עליה באהבה ובראייה קדימה לחיים משותפים. בכל דבר שהיה לך חשוב, מקטן ועד גדול, מפיזי ועד רגשי, היית מתעמק ומשקיע עד הסוף, לוקח על עצמך משהו ועושה אותו כמו שצריך, בלי לחפף ובלי לעגל פינות.

תחביבים

אני חושבת שאתה הבנאדם עם הכי הרבה תחביבים שהכרתי אי פעם. החל מנגרות, דרך גינון וכלה במבשלת בירה ביתית שהקמת ואילצת אותנו לטעום מתוצריה המשובחים. כמובן שלכך מצטרפים גם תקלוט בשלל ברים הזויים בתל-אביב, ובל נשכח את המנורות המפורסמות שהכנת מבקבוקי יין. אהבת ללמוד ולייצר, אהבת להרגיש שיש תוכן בחיים האלה, אולי כי תמיד הרגשת בתוך תוכך כמה קצרים הם יהיו.

אבל מעל הכל, שחר, המילה שמתארת אותך היא –

לב

איזה לב רחב, כמה נתינה שיש (היתה) בך. תמיד ידעת להיות חבר אמיתי, שעוזר בשעת צרה ושם כשצריך אותו.

למשל כשנתקעתי שבוע בלי אוטו והייתי צריכה לנסוע מהעבודה ביפו ללימודים בצפון תל-אביב, היית מגיע למשמרת ערב אחריי ונותן לי את האוטו שלך כדי שאסע איתו לקצה השני של העיר ואגיע לשיעור בזמן.

או למשל בפעם שהייתי חייבת ללכת ברגל הביתה מהעבודה בגלל הפגנות, עם נעליים חדשות שפצעו אותי, ומיד הגעת עם הקורקינט שלך לקחת אותי.

את האושר והאהבה שהפצת בחתונה שלי לא אשכח לעולם. עד היום המשפחה שלי מדברת עליך על איך שרקדת ועשית שמח.

כמה שמחה היתה בך בשביל אחרים, ידעת לפרגן לחברים מהלב, שמחת בשמחת חבריך שמחה אמיתית וטהורה. תמיד נתת, נתינה אמיתית וכנה, נתינה שאינה לשם תמורה, נתינה פשוט כי זה אתה, שחר, בנאדם של לב.

והלב הזה, אותו לב שתמיד פחדת שיבגוד בך, התעייף כנראה מלהכיל את כל אלו. הוא כבר היה רחב מדי ועמוס מדי ומלא מדי. ונדם.

שחר נשמה שלי, הלוואי ויכולתי לפחות להיפרד ממך… לגנוב לפחות עוד בירה אחת (ו-2-3-4 צ'ייסרים) באיזה בר על דיזנגוף, עם אנרגיות שיא וצחוקים כמו תמיד. הייתי אומרת לך תודה, על החבר המדהים שהיית ועל כל הטוב שעשית בחיים הקצרים שלך, לי ולכל מי שפגש אותך וזכה להכיר אותך. הייתי אומרת לך שאני כבר מתגעגעת, ושקשה ממש להיפרד… אז היינו מזמינים עוד בירה קטנה, לאן יש לנו למהר? בטוחה שאיפה שאתה  לא נמצא עכשיו ארגנת לעצמך איזה מלאי בלתי נגמר של אוזו עם קרח, ואתה יושב עם משקפי שמש על העיניים ומבסוט על החיים, אז לחיים נשמה, אוהבת תמיד.