האמת, שנורא קשה לי לעשות את זה ביום שכזה, דווקא היום, אבל אולי דווקא בגלל זה, זה יוצא כך שיום הולדתו של שחר תמיד היה קשור אליי.

אזזז הסיפור הראשון:

יום הולדת אחד שלא נגמר:

לשחר ולי היה מסורת. 

אני מתקשרת אליו ב-11 והוא מתקשר אליי ב-12. השיחה קצרה יותר כיי קדחנו את חיינו בטלפון כבר אצלו אבל זה היה חשוב מספיק שלא יכולנו לוותר על שני הימים.

על שחר ועליי היה מקובל שאנחנו לא נגיע לימי ההולדת האחד של השני כי ברוב המקרים שנינו חוגגים באותו הזמן. 

תמיד הוזמנו אחד לשני, אני למסיבות הגג שלו וההפקות של האיוונטים בפיסבוק והוא לחגיגות הקטנות שלי.

הסיפור השני:

הפעם הראשונה שפגשתי את שחר:

הייתי סטודנטית אחרי סמסטר א׳ בשנה א׳ וצעירה ברדיו. קיבלתי את תכנית הדגל של המכללה ושחר היה המתרגל שלנו. 

מנהלת הרדיו דאז, ענת שרון – בלייס אמרה לי: ״תכירי, זה שחר שביט, הוא המתרגל של הרדיו ומגיש את המצעד בכל חמישי ואני רוצה ששניכם תארחו את הלהקה שבא לפה בשבוע הבא.״

שנינו הסתכלנו אחד על השני. ״נעים מאוד״ אמרנו אחד לשניייה והסתכלנו על ענת שתגיד לנו את מי נראיין.

ענת הודיעה לנו שנראיין להקה שנקראת ״כל החתיכים אצלי״. זה אלבום ראשון שלהם והוסיפה לשחר שהיא מצפה שהוא יעשה לי חפיפה כמו שצריך ברדיו ואם נהיה טובים אז שנינו נלך לסקר את יום הסטודנט ״רוק בעמק 2012״.

שחר ואני נשארנו בחדרי העריכה והתחלנו לעשות תחקיר. מהדקה הראשונה היה לנו חיבור מעולה והבנתי ששחר הוא זה שילווה, יעזור ויתמוך בכל הקשור לרדיו ומהחלק שהכי פחדתי בו, הצד הטכני.

הגענו לשידור ופגשנו חבורה של הזויים קצת. אנחנו היינו כל כך רציניים שעשינו תחקיר והם היו סטלנים, שטותניקים ולא ממש ידענו אייך לאכול את זה.

לקח לנו זמן והסתבר שזה היה סיפור הצלחה. מאז, כמעט כל ספיישל עשינו יחד, בטח שקיבלנו לעשות את יום הסטודנט ושחר עזר לי המון עם התכנית שלי ״מופע מקומי״. 

הוא לימד אותיי הכל וכתב לי פתקים מחלון ההפקה. הכינוי שלו מאז היה ״סנסיי״ והוא כתוב אצלי בטלפון בתור: ״שחר שביט הסנסיי״.

אני מתגעגעת אליו מאוד, והחוסר הזה שלו דווקא היום בתפר הזה שבין היום למחר הוא גדול יותר משאר הימים.

נכתב בהמון כאב ואהבה לאיש ולחבר האדיר