חבר שלי

מסתבר שעושים לכבודך ספר…האמת שזו לא באמת הפתעה לפחות משתי בחינות…

האחת, הבקשה לכתוב עליך סיפור או משהו הייתה כבר לפני יותר משנה, פשוט דחיתי את הכתיבה עד השלב האחרון שאפשר, נקרא לו שלב "ההגשה". אני אוהב לכתוב וכבר יותר משנה אני רוצה לכתוב לך אבל פשוט לא מסוגל, לא יכול להביא את עצמי למקום בו אני יושב לי לבד ואשכרה מצליח לכתוב בלי לאבד רגע את הריכוז או לעבור לנושא אחר שירחיק אותי מזה.

מבחינה שניה, והיא היותר מרכזית והחשובה פה, היא שיש לכל אחד מהאנשים שאי פעם הכירו אותך כל כך הרבה סיפורים או דברים להגיד לך או עליך שאני לא חושב שאפילו ספר אחד יכול לסכם את כל אלו. רק לי עצמי עולים כל כך הרבה סיפורים ודברים שעשינו יחדיו ואני רוצה לצעוק ולספר אותם לכל מי שיחפוץ…וכמות החברים שהייתה לך והם עדיין כולם חברים שלך, כל כך גדולה שזה רק מעלה בכמה רמות את כמות הסיפורים והדברים שיש לספר.

אז… כמו שבטח אתה שם לב ותמיד ידעת שאני חופר…הצלחתי להגיע לשלב בו אני כותב…או יותר נכון חופר…אני כותב פה כל מה שעולה לי לראש ולא חוזר אחרוה לתקן/ לשנות או להוסיף אבל מקווה שזה ישאר במסגרת סיפור אחד שאספר פה.

אחרי הקדמה ארוכה זה הזמן להגיע באמת להקדמה.

אז הכותרת…אוי הכותרת…חבר שלי…הדבר הזה ישר מעלה לי את הלחלוחית הקטנה הזו בעין. אני יודע שאני לא בוכה…ואם זה קורה זה נגמר תוך פחות מ-5 שניות… אבל לכתוב את הכותרת הזו שובר את השיא הזה.

מאותו לילה שהלכת וסיפרת לכולנו בגג איך לקפל את הכל (בפעם היחידה שאי פעם הסכמת לזה ולא רצית לסדר לבד יום אחרי…) ואחר כך אותו טלפון מיעלי על זה שאתה פשוט לא איתנו…אני זוכר שלא עניין אותי כלום וישר הגעתי לבית החולים. לא אמשיך לכתוב פה על אותו הלילה כדי לא לעשות עוד צביטות קטנות בלב של מי שקורא, אבל מה שחשוב שמאותו הלילה כל מה שעובר לי בראש הוא צמד המילים חבר שלי. בשבילי המילה חבר ומה שהיית עבורי בעלי משמעות מטורפת, אני לא נוטה לומר כמעט אף פעם למי ששואל או למי ש"הפלתי" עליו את הסיפור שלך שאתה היית החבר הכי טוב שלי, את המילים האלו שמעתי מהרבה אנשים בסביבה – מה שאומר שפשוט היית מי שאתה וחבר הכי טוב שלי כולם. אז מבחינתי חבר שלי הוא צמד המילים שמכיל בו את הכל ויותר מזה. טוב חפרתי אנסה להתקדם…

18 שנה של היכרות מלאה באוסף של תקופות. לכל אחת מהן אני סופר מתגעגע, החל מהתיכון וכל מה שעשינו שם וקצת לתקופת הצבא ותחילת היציאות לברים ועד תקופת תל-אביב הכל כך אינטנסיבית וצמודה שלנו, לא זכור לי יום אחד שלא דיברנו/ התייעצנו על משהו/ התווכחנו על משהו (ומי כמוך יודע כמה אהבנו לא להסכים כמעט על כלום)/ או מה שהיה הכי הרבה – יצאנו יחד…שעות של ישיבה שכל אחד היה מרים גבה ושואל איך אפשר לראות אדם כל כך הרבה פעמים בשבוע לכמה שעות כל פעם ועדיין יש על מה לדבר… אז הנה, הצלחנו בזה.

כל כך הרבה געגוע… באמת כל כך הרבה… שאני אפילו לא יכול להסביר.

יש לי המון סיפורים לספר והמון חוויות מצחיקות, מרגשות ושמחות שהיו לנו. סיפורים קטנים של שורה וסיפורים ארוכים של אינספור דפים לכתוב עליהם.

אני בוחר לספר דווקא סיפור קטן, סיפור שאתה נטית לספר, כמעט לכל אדם חדש שפגשנו או בתקופת החורף. תמיד היינו זורקים את המשפט האלמותי מתוך הסיפור ומשם מתחילים לספר לרוב אתה מתחיל ואני ממשיך עם השלמות של שנינו לחלקים החסרים.

"זה גשם זה???"

אז בטח עכשיו כבר עולה לך הסיפור, בטח אתה משתוקק להגיד גם את המשפט הזה ומיד להתחיל לספר…הרי זה אחד המור"קים שלנו. נקרא לו מור"ק "אופני המטבע"

יאללה לספר (כבר עברתי דף… הגיע הזמן)

זה היה מתישהו לפני 10 שנים, איכשהו מצאתי את עצמי מסתובב בהרים ובונה, או יותר נכון מפלס, שבילי אופניים. משם הרגע שבו נכנסתי לעולם האופניים היה מהיר מאוד, ואתה, יחד איתי, נכנסת לזה גם. לקחת את האופנים מדוד שלך ויאללה בוא ניכנס לזה בשיא הכוח, כמו שאהבת לקחת כל דבר חדש בחיים, טוטאלי ומשקיע עד הסוף, האמת שבצדק, מה הכיף אם לא?

אז שישי אחד, שבו כמובן קבענו להפגש מוקדם אך מעולם לא הצלחנו, נפגשנו ברחבת הכינוס (זה נשמע התחלה של מור"ק… כולה אלונית של צומת עדה…) ומשם התחלנו לרכוב. היה יום קר אבל שמיים בהירים מאוד.

מתחילים לרכוב, כמובן לפי שיטתנו הקלאסית והמומצאת "שיטת המטבע", שיטה שהבאנו איתנו כמובן גם לתל-אביב לימים שיוצאים החוצה ולפי הטלת מטבע מחליטים לאיזה כיוון ללכת ובכל פאב מטילים מטבע שאומר האם בו מתיישבים או האם נמשיך למקום הבא. אז ככה התחלנו את המסלול…בכל צומת אשר נתקלים בשביל מטילים מטבע: יצא פלי – פונים ימינה, יצא עץ – פונים שמאלה (אני יודע שפה אתה עכשיו מתווכח איתי שזה היה הפוך אבל תן לספר…) ואל תהיו קטנוניים לגבי האופציה להמשיך ישר… זה אם המטבע נעמד טוב?

מפה לשם רוכבים בשטח כבר הרבה זמן, נמצאים בשדות בין אביאל לעמיקם, קרוב לבית העלמין שם… לא יודע למה היה חשוב להזכיר אבל זה מה שיש.

רוכבים בין עצי האפרסקים והנקטרינות הערומים (כבר חורף הזכרתי…) כשאני אומר לך שמתחילים להיות עננים מולנו וכדאי שנחזור לכיוון הכביש ולהתקפל לכיוון הבית… אבל אתה, זוכר שאתה אוהב להתווכח? אומר לי שזה סתם ואין סיבה, אבל נו מילא, בוא נתקדם לכביש ומשם נחליט. רוכבים לכיוון הכביש המחבר את עמיקם לאביאל (כמובן איך אפשר בלי להזכיר את הזוקיני ככה על הדרך…) ועוד תוך כדי ההתקרבות לכביש מתחיל טפטוף… אני זוכר את עצמי אומר לך "אתה רואה שיורד גשם?" ואז בא המשפט שלך:

"זה גשם זה???"

המשפט שנאמר בהכי הרבה ביטחון אי פעם, מי אני שאתווכח…אבל השמיים היו בשלהם.

מתחילים לפדל טיפה יותר מהר וכבר עולים על הכביש…לא עוברות 2 דקות והדבר הבא שקורה לנו הוא לא רק שיורד עלינו מבול מטורף – זה הופך לברד, כן כן ברד…

שנינו מפדלים בטירוף וכבר די רטובים עד שרואים את עץ האלון הבודד שנמצא אי שם באמצע הדרך צמוד לכביש ועוצרים מתחתיו. "טוב", חושבים לעצמנו שקצת ניצלנו ונחכה פה מתחתיו עד שירגע. כל אחד מאיתנו חוה את הדבר הזה…אחרי כמה דקות העץ מחליט שהוא יכול להוריד עלינו גשם יותר חזק מאשר השמיים עצמם ופשוט לא נותרה לנו ברירה אלא לסבול בשקט, אמרתי בשקט? התכוונתי בצעקות והתמרמרות תוך כדי ששנינו מפדלים ומנסים להגיע לבנימינה…שנמצאת רק במרחק של 4 ק"מ רכיבה מהמקום בו אנו נמצאים. מתפללים בפנים שהגשם יירגע ויתן לנו רגע של רכיבה טיפה פחות מטורללת…

אז אחרי 20 דקות בערך…מצאנו את עצמנו הלקוחות היחידים שהגיעו ללחם בורקין בבנימינה. תוך כדי שעדיין יורד המון המון גשם עלינו והאמת שכבר זה לא משנה לנו…לא חושב שהיה לי חלקיק אחד בגוף יבש.

כמובן כמו כל סיפור טוב מרפי התערב והפסיק את הגשם בדיוק ברגע שכבר התיישנו שם בחוץ והביאו לנו מלא נייר לנגב את עצמנו… אני זוכר שגם קיבלנו מפזר חום…אבל בוא נתווכח על זה אם היה או לא.

אז לסיכום הסיפור, מה היה לנו? רכיבה לא החלטית, תחילתו של גשם, המשכו של ברד, משם למצב שבו אנו רטובים עד לשד עצמותינו. אבל הכי הכי חשוב… קיבלנו משפט אלמותי שבכל מצב של טיפה גשם קפץ לנו וכך גם על הסיפור הזה וסופר לכל אוזן שתרצה להקשיב…והאמת גם אם לא… עדיין סיפרנו.

אז…זה גשם זה???

מפה לשם הדבר הזה הוא מור"ק של תקופה די קצרה שלנו…נפלנו בשלב ההשלמות…הרי איך אפשר להיכנס למשבר גיל ה-40 לפני ששנינו הגענו אפילו למשבר גיל ה-25…

אהה כמובן, מצורפת למטה גם תמונה של ניצחון אופניים של שנינו, אמנם מטיול אחר אבל התמונה מייצגת המון

טוב עכשיו אני באמת בטוח שחפרתי…אני אנסה לכתוב כמה דברים קטנים… שמי שעדיין הצליח לשרוד עד פה בקריאה יראה ויפנים…

חבר שלי אני מתגעגע אליך. אין רגע שמח או רגע עצוב שלא עולה לי תמונה שלך או משפט שלך שאתה אומר לי ומנסה להכווין אותי… אבל זוכר? מתווכחים גם על זה…

מודה שבאמת לא הצלחתי להביא את עצמי כמעט באף שלב בתקופה הזו לשקוע במחשבות כלשהם על מה היה קורה אם או איפה יכולנו להיות היום… מודה שאפילו עד האזכרה של השנה שלך לא חיפשתי תמונה שלך…אבל היום אני יכול להגיד ולהראות בלב מלא גאווה לכולם את התמונה של שנינו אצלי ברקע בטלפון ולהגיד:

"זה החבר הכי טוב שלי"

אוהב אותך אצלי פה בלב עד לאיפה שאתה נמצא

וניפגש בספר הבא או בסיפור הבא