שחר עבורי זה היום יום שלי.

הקשר היום יומי שלי עם שחר מקורו בשם שלו -שחר. ובקשר המיוחד שהיה לי עם שחר.

שחר האחיין שלי נולד בשנת 1987, אני זוכר שזו הייתה השנה שהשתחררתי משירותי צבאי.

שחר נולד עם עלות השחר, שגאולה התקשרה אליי לבשר לי שנולד לה בן, זה היה ממש בשעת הבוקר המוקדמות.

אמרתי לגאולה, תקראי לו שחר, כי הוא נולד עם עלות השחר. אמרתי לה שבעלות השחר הכל רענן, האויר צח ונעים, אין זיהום אויר, השעה הכי אהובה עליי, הזמן הטהור ביממה שלנו.

אחותי אכן קראה לבנה שחר, הייתי גאה ואפילו משוויץ לפני כולם שאני זה אמרתי לקרוא לו בשם שחר.

לאחר 15 שנים הקמתי את ארגון שחר, שמטפל בילדים בסיכון, שהתחלתי לחשוב על שם לארגון, התחלתי

לתהות מה המטרה של ארגון שחר שאמור להעניק בית חם לילדים בסיכון, באופן טבעי חשבתי לעצמי שבעצם שעולה השחר, מתחיל יום חדש, טהור ונקי.

זה הסיפור שמספר את הקשר שלי עם השם של שחר האחיין האהוב שלי. אני קורא בשם הזה כמה פעמים ביום, בכניסה למשרד וכל הלוגו וכל אתר ואתר בארגון שם של שחר מתנוסס, והשם של שחר נאמר מאות פעמים ביום.

בלי לדעת ובלי להתכוון אני חש שיש לי הזכות להנציח את שמו של שחר בארגון שהקמתי וקראתי על שמו, אז לא חשבתי על זה ככה. ולא תיארתי בחלומות הכי הזויים שלי שארגון שהקמתי מנציח את זכר האחיין האהוב שלי שחר.

שחר היה האחיין הראשון שתמיד קרא לי "דוד" אנחנו דומים בהרבה דברים והיו לנו הרבה שיחות על אהבות משותפות שלנו, למכוניות מיוחדות, לבירות ויינות מיוחדים שאהבנו לחלוק ביחד. בקשרים הזוגיים של שחר תמיד היו אומרים שהוא מתנהג כמוני.

לקרבה בנינו היו ביטויים רבים, שחר היה מתקשר אלי ואומר, " דוד אני בא לקחת את הג'יפ שלך, אני עוזר לחבר/ה להעביר דירה" זה ריגש אותי תמיד, שחר כל כך הרגיש קרוב שפשוט הודיע שהוא צריך לקחת את הרכב שלי ובנוסף לכך, מאוד הערכתי את שחר על כך שהוא ראשון לעזור לחברים שצריך.

אני זוכר ששחר שתה טרמפנטין שהיה תינוק, היה לחץ גדול והיסטריה של ההורים הטריים שלו, שרצינו להרגיז את שחר או להביך אותו היינו אומרים לו, "לך תשתה טרפנטין" זה היה מרגיז אותו.

שחר היה אדם של אנשים, תמיד אהב לבוא ביחד לארח את המשפחה, תמיד התנדב לעשות על האש ולסדר את החצר. היה גאה בעצמו שידע לומר כמה מילים בקווקזית, והרבה לבטא את זה עם סבתא ואיתנו.

שחליתי בקורונה, שחר היה מתקשר אליי כל יום לשאול, אך אתה מרגיש דוד, להביא לך משהו", תמיד שלא חשתי בטוב אפילו סתם התקררות, שחר היה מתקשר יום יום לדרוש בשלומי.

עוד משהו משותף בנינו, שנינו למדנו באותה מכללה (עמק יזרעאל) את התואר הראשון. שנינו עם בעיות קשב וריכוז. שחר היה מהמנהגים השקטים והמשפיעים, הדבר הזה נודע והוכח דווקא לאחר מותו.

לאחר מותו של שחר נחשפנו למלוא תפארתו, הבנו שהוא היה מאוד מוצלח ומוערך במה שעשה.

נוכחתי לדעת ששחר היה חבר נאמן של הרבה אנשים וגם מנהל מבריק, מנהיג שמניע אנשים לעשייה.

את שחר אהבו לאהוב. הייתה בו נתינה טבעית, אהבה טבעית לנו ולסובבים אותו. הנוכחות של שחר הייתה תמיד נעימה, חיוך של ילד משהו, הייתה בו ביישנות מסוימת, אבל מאידך ששחר רצה להיות ברור ואסרטיבי ידע לעשות זאת במלוא העוצמה.

אני מסיים במה שהתחלתי, שחר מוטמע אצלי  ביום יום, אני קורא בשמו עשרות פעמים ביום, אני חש את שחר בהרבה מצבים, שאני נוסע ברכב יש לי ולשחר כמה שירים שאני משמיע ובוכה מגעגוע, שחר עולה אצלי בכל מצבי החיים, בטיול משפחתי, באירועי חג, בעיקר בקידוש של שבת, פתאום אני מתגעגע ובא לי קצת לבכות ולהתנחם, אבל אני לא בוכה כי הילדים לא מבינים מה קרה פתאום, באמצע החיים "ללא סיבה" אני בוכה.

לפעמים אני מוצא את עצמי יוצא החוצה מלובי של מלון או באירוע שמחה נזכר מתגעגע מעלה דמעה וחוזר. אני אוהב את החיבורים אלה עם שחר. אני עושה זאת בסתר, בלי שזה יהיה עצוב לכולם, אני מאוד רוצה לדבר על שחר עם המשפחה וחברים, מקווה שעם הזמן נוכל לעשות זאת בלי להתפרק או לבכות, אלא ממקום של חיבור וגעגוע. זה ישאיר  את שחר מוטמע בתוכנו. שחלק מהחיים שלנו.

הכאב הגדול שלי שאני לא יכול לחבק אותו לשבת איתו על כוס בירה ביחד, שחר חסר לי מאוד. מתנחם בזיכרון ובכך ששחר לא נעלם מנשמתי ויישאר רוח ונשמה שמרחפת בחיים שלי.

הנה אני שוב בדמעות, מתנחם, מתגעגע וחש אותך שחר אהוב שלי.

תודה שזכינו בך, למרות שזה היה לזמן קצר.

אוהב דוד זכי שלך.