כשרק הגעתי לערוץ, מי שהפך לחבר הראשון שלי בערוץ ולא סתם קולגה, הוא שחר.

הגעתי לערוץ, מאד שקטה וביישנית ומי שקלט אותי מיד מבעד לחומות האלה הוא שחר,

אני זוכרת את הקושי בלהסתובב לבד בערוץ, אבל שחר לא נתן לי להרגיש לבד.

הוא מיד התעניין, שאל, צחק, צחק עליי, מיד הרגשתי שנהיה חברים טובים.

ולא טעיתי, אני לא אשכח את הפעם הראשונה שבה זכיתי להיות מוזמנת לישיבה עם החבורה של הוותיקים, קיבלתי הודעה משחר שהזמין אותי לגג שלו עם כולם, למרות שהייתי בשידור חוץ וגמורה מעייפות ידעתי שזו הזדמנות שאני לא רוצה לפספס.

אני זוכרת את ההתרגשות כשהתקשרתי לאמא שלי 'המגניבים רוצים שאני אבוא!!'

'את זוכרת את שחר? החבר הראשון שלי בערוץ?? זה הוא שהזמין אותי!'

וזה היה ערב קורע מצחוק, שבו הכרתי את רובם באור טיפה אחר, פחות מקצועי, יותר שטותי ומשוחרר.

אני זוכרת את שחר ומרין רוקדים לצלילי TIME OF MY LIFE,את שיחת אומדן המרחק של שחר ושלי אחד מהשני, כי אז גילינו שאנחנו גרים במרחק שני רחובות.

על עבודות הבניה שאנחנו סובלים מהם בשכונה ועל קבוצת הווטסאטפ השכונתית שהוספתי אותו אליה. גם שם היו לו הברקות וניהל את הקבוצה ביד רמה מתי שהתאפשר לו.

היו עוד אינספור מפגשים בספספלים הנמצאים מחוץ למבנה של הערוץ,

בין מבזק למבזק, בין משמרת לאחרת, שחר תמיד עם בקבוק סודה או עם פטל.

יכולנו לדבר שעות. על מוזיקה, על רדיו, על החיים עצמם. שחר הכיר לי מוזיקה חדשה ואני לו, הוא הכיר לי את עוזי נבון, את רשימת השירים של הנוכלות, כולם חלק מהפלייליסט שהכנו לו החברים.

צחקנו ללא הפסקה וגם אהבנו להתווכח. כי לא משנה על מה התווכחנו זה תמיד נעשה בכבוד ובהומור, גם שיחות פוליטיות וגם שיחות על הזמרת נועה קירל, תמיד היינו מדברים כאילו לקחנו חלק בפאנל אולפן שישי ולא באופן רדוד.

שחר היה איש הסוד שלי בהרבה מובנים ותמך בי בכל צעד שעשיתי בערוץ וגם מחוץ לו וזה היה הדדי.

לשחר היה צחוק כזה שהוא היה עושה כדי להוציא אותי מריכוז בשידור, ולא משנה כמה הוא היה עושה אותו תמיד הייתי מגיבה בחיוך,

כשהייתי רואה שאני איתו במשמרת שמחתי, כי ידעתי שזו הולכת להיות משמרת מעניינת.

הייתה משמרת אחת שבגלל קצר בתקשורת בינינו לבין צוות ההפקה נוצר מצב שבו הופיע מסך ירוק וזה מצב שאסור שיקרה, אבל שחר תוך מאית השניה הגיב ונתן הוראות לכל הצוות כדי להוציא אותנו מהברוך הזה, לא היינו שורדים את השידור בלעדיו.

במשמרת אחרת , גם כשניסו להשאיר אותנו מעבר לשעות העבודה שלנו, מיד התייעץ איתי כדי לגבש אסטרטגייה בגישה למנהלים בנושא, ונלחמנו כדי שלא נשאר אם לא נקבל תשלום נוסף ובצדק.

ושני הסיפורים האלו הם רק בודדים מעוד אינספור רגעים בהם שחר נעמד לצד הצוות שלו, הוביל אותנו ותמך בנו גם כשלא היה צריך.

היה גם יום אחד שבו אמרנו טוב, אם אנחנו כל כך שכנים למה שלא נבוא יחד למשמרת? חבל על הדלק!

הבעיה הייתה… שבאותה תקופה לא הצטיינו בניהול זמנים והיינו בדרכנו לעבודה שחלק בלתי נפרד ממנה היא התנהלות בזמנים.

אז כמעט איחרנו למשמרת… הגענו ממש 2 דקות לפני העליה לשידור.

וגם על זה צחקנו וסיכמנו שזו בדיוק הסיבה למה אנחנו לא מגיעים יחד לעבודה.

אני כל כך שמחה על ההזדמנות להכיר אותו, ללמוד ממנו, לעבוד לצידו, לשמוע ממנו תובנות ולצחוק איתו בלי סוף,

אני מרגישה ברת מזל על שנה וחצי שבהם יכולתי לקרוא לו חבר.

שחר חסר לי המון, אני חושבת לא מעט על מה היה אומר או חושב.

ויום אחד, אני מקווה שעוד נפגש.

אוהבת