שחר,

מאז ששירה כתבה שמאגדים סיפורים עליך, תמונות שלך ומכתבים בשבילך משהו יושב לי בפנים. כי מה אפשר להגיד? זה כל כך מוזר. מבחינתי אתה עדיין פה. לכתוב משהו זה קצת כמו להשלים עם זה שאתה לא כאן. אני עדיין מרימה את הראש לראות אם אתה בגג בכל פעם שאני עוברת ליד הבית שלך. עדיין חושבת עלייך בכל פעם שנפגשת עם חברים מהשכונה שלנו. שהייתה מגובשת ושמחה הרבה הרבה יותר כשהיית. מאז אנחנו כבר לא מגובשים, חסר הדבק.

אתמול הזמנתי את החברים לארוחת שישי. פעם ראשונה שאני אוכלת איתם ארוחת ערב. השם שלך עלה כמה פעמים… כאילו סתם לא יכולת להגיע, והיו לך תוכניות אחרות.

אתה חסר. לפעמים פייסבוק מזכיר לי דברים שעשינו לפני כמה שנים. "היום לפני…". ואתה מופיע שם. ואני רואה את התמונות ומרגישה שמשהו מעוות… דברים השתנו. אבל אני לא מצליחה לחשוב שאתה לא כאן. מסתכלת על התמונות כעל זיכרונות נעימים. חבל שאנחנו לא נפגשים יותר, לא שומרים על קשר, כואב שהתרחקנו. העיקר לא להודות באמת.

מוזר לי לכתוב לך בלשון עבר, אבל שחר, היית בן אדם של אור, שמחה, חברים. תמיד מוקף בחברים. תמיד בשפע, תמיד מקבל בזרועות פתוחות, תמיד אוהב.

עכשיו כשאני חושבת על זה ומדמיינת את זה, היה בך משהו מאוד מקרב וחם. יש לי ממש תמונה חזקה שלך בראש מראה אהבה לחברים, גם במילים וגם פיזית. מחמם את הלב. מצחיק לומר – כמו מאמא מרוקאית עם קבוצה של אשכנזים.

אני זוכרת אותך בכל מיני סיטואציות… מביע רגשות, פותח את הלב, שמח, מבסוט, מבואס, דואג לאנשים, מצחיק, עצבני, מדבר בצחוק שיש בו גם אמת. יש משהו מהלב. מדבר בקול, שכולם ישמעו. נוכח.

איך יכולת ללכת פתאום? זה כל כך חבל. אחרי תקופה כל כך טובה. שנראה שהיית בה כך כך נינוח, שמח, שלם, עם יעלי. אני מנסה להתנחם בזה שאולי לא סבלת, ואולי זה היה הזמן ללכת, כשאתה בטוב, ואולי אתה עדיין כאן בעצם.

זה לא מכתב פרידה. זה מכתב לחבר שפשוט נמצא קצת רחוק כרגע ואין לו טלפון… מתגעגעת אלייך שחר. מקווה שאתה שמח איפה שאתה נמצא, ושאתה מוקף בחברים ואהבה כרגיל.